צחוק הגורל. לפני שלושה ימים קבלתי מכתב זה מה-'אינסיידר'. כמה שחקנים שהם רוקים טריים נתבקשו לתאר את הרגעים החשובים של החודשים האחרונים. אני בחרתי במכתבו של סי.ג'יי. מקולום. יומיים אחרי הוא שבר עצם (או עצמות) כף רגלו באימון בפורטלנד בלייזרס, ינותח (או כבר נותח) ו-"ייעדר לתקופה בלתי ידועה" מחזרה לאימונים.

***********************

מנחם לס: רבים משחקני ה-NBA הם הרבה יותר אינטיליגנטים ומוכשרים משאתם מתארים לעצמכם. למעשה, ב-51 שנות השתתפות פעילה ב-NBA (את הכמעט שנתיים בגרינוויל אני לא מחשיב; אני תקוע כאן עם העזים והעזות שלו, עדיין למד לעשות GOAT CHEESE) לא שוחחתי אף פעם עם שחקן NBA שלא נשמע לי מקצועני לחלוטין, מסוגל להביע את מחשבותיו, ורהוט בדיבורו. מבוגרי NBA יצאו סנטורים ואנשי קונגרס, ראשי ערים מטרופוליטניות,  שחקני קולנוע ואנליסטים בטיווי, ועשירי-עולם. כמובן שישנם גם ספורים אחרים כי זו דרכו של עולם, אך בגדול, שחקני NBA הם גזע משובח של נבחרים, וכאלה הם  הרוקיס החדשים המגיעים כל שנה, וניבחרים מתוך עשרות אלפי  שחקני כדורסל בני 18, 19, ו-20 מרחבי העולם הרוצים אותו דבר.

אחד מהם הוא סי. ג'יי. מקולם, הרוקי שפורטלנד בחרה מס' 10 בדראפט האחרון, בוגר אוניברסיטת LEHIGH, אחת מאוניברסיטאות ההנדסה המובילות בארה"ב. הוא סיים את התיכון 'אוק-היל' בדייטון, אוהיו, שניבחר לאחד מעשרת התיכונים המובילים באוהיו עם ממוצע של 4.4, כש-4.0=A. לבקשת ה-'אינסיידר' הוא כתב את רשמיו מהשנה האחרונה כדי שלעכברי הכדורסל תהיה הערכה ממקור ראשון על חיי רוקי בשנתו האחרונה לפני משחקו הראשון ב-NBA.

**********************

"אני משחק כדורסל מגיל 5. ב-4 שנותי בליהיי נבחרתי פעמיים ל-'פטריוט פלייר אוף דה ייר', ובעונה שעיברה הובלתי את ה-NCAA בקליעות עד ששברתי את רגלי בינואר. אחד מההישגים שאני גאה בהם ביותר היה נצחון 'ליהיי' שדורגה 15 על דוק שדורגה שנייה ב-2012. אני נבחרתי ל-MVP של המשחק. לפני 4 חודשים קבלתי את ה-B.A מליהיי בעתונאות, ואת ה-B.S ב-INFORMATION THEORY. עבור אמי התוארים הללו חשובים מכל תואר שזכיתי בו בכדורסל, כולל 'שחקן 'גייטורייד' בתיכוניים.

התקופה המרתקת – ואני מודה גם המפילה-אימה ומפחידה בגלל החשש ממפח נפש ופקפוק – היא הימים שלפני הדראפט. למעשה עוד לפני זה, כי חייך בשנים הבאות תלויים בהרבה במזל של כדור פינג-פונג. באיזה סדר תבחרנה הקבוצות, כי ברור לנו שכל קבוצה יודעת למפרע מה היא מחפשת. עבורינו זו עיר חדשה, אפילו מדינה אחרת, חיים בשלג וקרח או חיים בשמש של קליפורניה או פלורידה, או בלב העולם – ניו יורק סיטי.

אני זוכר את ה-15 למאי. ישבתי במלון מריוט  בשיקגו. כל אחת מ-30 הקבוצות תקעה יתד במלון. לכל קבוצה היה את המאהל שלה – הסוויטה ששכרה. כמה בעלי קבוצות הגיעו עם קבוצותיהם. כל נשיאי הקבוצות, המנכ"לים, המאמנים, ועוזרי המאמנים היו שם. הלבישו אותנו בחליפות שלא אהבנו, 'AND WE WERE 'SHLEPED' מסוויטה לסוויטה (אתם רואים? אפילו יידיש הוא יודע…מ.ל) למה שאיני יכול להגדיא אחרת מ-JOB INTERVIEW'. אתה לא יודע למה לצפות. בסוויטה אחת לפתע עוזר מאמן מבקש ממני לגשת ללוח ולשרטט תרגיל הוצאת חוץ תחת הסל. לא תאמינו, אבל בביקור אצל קבוצה שלא אזכיר את שמה, נשיא הקבוצה שאל אותי כמה כדורי סל אפשר לדעתי להכניס לחדר. הגבתי, "הנפח של החדר הוא אורך כפול רוחב כפול גובה. אז נניח…" אוקיי, אוקיי…", הוא הפסיק אותי.

בחדר אחר שאלו אותי מה זה נא"טו. כמעט כולם עשו איתי את ה-"CARD TRICK". כבר אז שמתי לב שכולם למעשה עושים אותו דבר: אחד מעתיק מהשני. חשבתי לעצמי, 'אם הם מעתיקים אחד מהשני בראיון עם השחקן, אז הם בוודאי מעתיקים גם תרגילי משחק'. האמת? זה נראה לי מעט ילדותי. אין להם מספיק טריקים מקוריים? בכל ראיון הראו לי 3 קלפים, ואמרו לי לנסות לזכור כמה שיותר מהם. כעבור איזה 20 דקות שאלו אותי איזה קלף זה היה. עלי היה לענות KING OF SPADE, או 2 OF DIAMONDS אדום. לי יש זכרון פוטוגרפי וכשבראיון השני עשו לי אותו טריק "לבחון את זכרוני", הצעתי להם שיראו לי את כל החפיסה – קלף-קלף לפי הסדר –  ואני אתארם אחד אחרי השני. הודעתי להם שבערב אחד אלמד את כל ספר התרגילים שלהם בע"פ. כולם נשארו פעורי פה. מנהל אחד אמר לי, "אוקיי, אתה תהיה הפוינט גארד שלנו עם זכרון כזה!".

הדראפט עצמו הוא ב-27 ליוני, והיה לי זמן לבדוק את הסוכנים הרבים, והחלטתי לבחור בסם גולדפדר. עברתי לגלן קוב בלונג איילנד, והתאמנו  בהופסטרה יוניברסיטי ואדלפי יוניברסיטי עם כמה שידענו יהיו בחירות גבוהות בסיבוב הראשון כמו אנטוני בנט, מייקל קרטר, ומייק מוסקלה. זה היה יותר ל-FUN מאשר כל דבר אחר כי כל קבוצה הכירה אותנו מהתנועה הראשונה עד האחרונה שלנו. הם שואלים שאלות ומשחקים אותה כאילו הם לא מכירים אותנו, אבל הם מכירים כל דבר, כולל את שמות הדודות שלי. אני חושב שמטרת הראיונות בשיקגו היתה יותר למען יצירת כימיה ראשונית מאשר 'בחינת ידע כללי', אינטיליגנציה, או בחינות זכרון. הקבוצות השונות יודעות על הציונים שקבלנו בכיתה ג' בעממי".

הדבר המעיק ביותר הן הבדיקות הרפואיות. מה לא בדקו לנו? בגלל השבר ברגלי ושלושת החודשים בגבס, עברתי X-RAYS, בדיקות MRI, מה לא. ואתם חושבים שהקבוצות בוטחות אחת בשנייה להשתמש באותם צילוני רנטגן? כמובן שלא. זה ממש הטריד אותי שרגלי עברה 12 סדרות הקרנה שונות, כי קבוצה אחת לא סמכה על הבדיקות של הקבוצה השנייה. הם בוודאי גם חוששים מזיופים ברנטגן. לך תדע. זה אחד הדברים שאדסקס כשיגיע הזמן עם נציגנו בארגון השחקנים.

ואז מגיע יום הבחירה. מהבחירה הראשונה ואילך, ניסיתי לא לעשות 'חישובים' ולתת למטבע ליפול היכן שייפול, אבל זה בלתי אפשרי. עם כל בחירה אתה מיד חושב על הגארדים של הקבוצה הבאה בבחירה. הראש עובד כמחשב עד שאתה שומע את שמך. "פורטלנד בלייזרס בבחירה מס' 10 בוחרת ב…".

זהו. אני שייך לפורטלנד בלייזרס.  דמיאן לילארד…מו ויליאמס…ווסלי מת'יוס…אירל ווטסון…אוווה…איזה גארדים!…

אבל המחשבה מיד נידחקת עמוק-עמוק ולא חוזרת למודע יותר. כל מה שעלי לעשות זה את הטוב ביותר שאני יכול, AND LET THE CHIPS FALL WHERE THEY MAY. כבר למדתי שב-NBA מאומה לא מובטח, מלבד החוזה שישנו לי ביד.

אני מיליונר…המחשבה מסרבת להתבהר. מה זה להיות מיליונר? מה אעשה עם הכסף? על מה אוציא את הכסף הראשון? כמובן שאעזור להורי במה שהם צריכים, ואז אשכור טבח פרטי. אני לא צריך מרצדס, אבל עם בעיות האוכל שלי, עלי לשכור טבח פרטי שיידע את מנהגי האכילה שלי כך שאהיה בכושר הטוב ביותר שאוכל להיות בו.

מי יהיה בן זוגי לחדר? כיצד זה נקבע?

כשנחתתי פעם ראשונה בפורטלנד חיכו כבר כמה עשרות אנשים וביקשו אוטוגראפים. נתנו לי כובעים, חולצות טי, ותמונות. אני חייב להודות שהיתה זו הרגשה נעימה. היי, אני מין 'כוכב'. אני שחקן מקצועני ב-NBA. ישלמו לי על מה שהייתי עושה חינם אין כסף.

פתאום כל אלפי השעות עוברות ביעף בראשי. הכל היה כדאי. פתאום מתברר לי שאני PUBLIC FIGURE. אני שייך לקבוצת הפורטלנד טריילבלייזרס. עלי להתנהג בהתאם. הם בחרו בי, ואני אעשה את כל מה שאני יכול כדי לעזור ולתרום.

אינני יכול לחכות שזה כבר יתחיל!